|
|
אודות
זהו סיפורה של קבוצת אנשים אשר באמצע החיים קמו בוקר בהיר אחד (או שמא היה זה בוקר גשום? מי זוכר) והחליטו לחזור לימי נעוריהם ולרכב על אופניים. אנשי עסקים, אנשי היי-טק ומחשבים ואנשי אקדמיה ורפואה, אשר כלפי חוץ נראים שפויים לחלוטין. ובכל זאת משכימים מידי שבת ורוכבים ברחבי הארץ, מטפסים בהר וגולשים לעמק, מקפצים על סלעים ולא פעם "נמרחים" בהם. חבירה בלתי אמצעית עם הטבע.
***
הבלוג נכתב ברובו ונערך ע"י שכי חצובי.
sachi299@gmail.com
_________________________________________
במקור, הבלוג פורסם באתר אחר והועתק לכאן בשל בעיות טכניות באתר המקורי. זו הסיבה לכך שבתחילת פוסטים מהגירסא המקורית מצוין תאריך הפרסום המקורי
|
גם על עצמי לספר ידעתי 
שכי חצובי, עורך את הבלוג וכתב את רוב הכתבות בו. (אך אי אפשר שלא להזכיר את דובי שאף הוא לא טמן מקלדתו באבק והוסיף כהנה וכהנה בעיקר בתקופת שהותי בחו"ל). במשך רוב שנות הקבוצה - אחראי על נושא הקפה - סחיבת הערכה בתרמיל והכנת קפה כהילכתו מבושל על גזיה בשטח ונמזג לספלי קרמיקה תקניים תוך הקפדה על שכבת הקאיימק הסמיך. קצת מצלם את החבר'ה ומכח היותי רופא כירורג, כשהם נמרחים ומשאירים עקבות DNA על הקרקע גם מטפל בהם. ומעל דפי הבלוג אני מרגיש צורך להודות לחברים על המתנה הכי מרגשת שקיבלתי מהם ליום הולדתי - הסכמתם לכך שאעצב ואזמין את חולצת הקבוצה |
לזכר הבלוג הישן 
השמיים הם הגבול, כך הוכתרה התמונה הזו שכיכבה במהדורה המקורית של הבלוג |
תמונת השבוע 
|
|
|
ילדותנו השניה | |
24/11/2006
סתם כך באמצע החיים, אנשים שדווקא נראים שפויים מחליטים פתאום ששבת בבוקר לא נועד להסתלבט במיטה עד כלות. במקום זאת הם משכימים עם אור ראשון (ולפעמים עוד לפניו) ויוצאים לרכב על אופניים בשבילי הרים, בין כרמים, לאורך ערוצי נחלים, בצפון הארץ, בהרי המרכז ובמרחבי הדרום. הריאות מתמלאות באוויר צח וצלול, הלב הולם בחזה בקצב מואץ, האף מפקיר עצמו לריחות הטבע המשכרים. מחפשים לאורך המסלול את הכרם או התאנה, את השקד, החרוב, גפנים עמוסות אשכולות, כרמי זיתים. ועסיס הפרי המתוק, מתערבב במי השתייה הניגרים מבקבוק הפלסטיק, ומרטיב את חולצת הלייקרה הצבעונית הספוגה בתערובת דביקה של נקטר וזיעה. ותמיד תמיד נמצאת אותה נקודה, שם נותנים מנוחה לשרירים המאומצים, מתווכחים כמו ילדים על בולמים אחוריים עם נעילה, ועל מעצורי דיסק, על צמיגי טיובלס ועל זנב קשיח. ואז, בריטואל קבוע, הגזיה נשלפת ממעמקי התרמיל, וניחוח הקפה הטרי מתערבב בבושם הפרחים ובשיכר מטעי פרי בפריחתם, בריח יבש של סוף הקיץ או בניחוח אדמה בוצית שהורוותה הלילה בגשם ראשון. ואח"כ קמים ועולים שוב על האוכף הנוקשה, והניחוחות הללו מתערבבים בריח הזיעה, קולות הנוף נבלעים בהלמות הלב, ומשב הרוח הצוננת עד כאב בדהירה המקפצת במורד, מתחלף בנשיפות המאמץ בעליה המתמשכת הסוחטת כל טיפת אנרגיה בניסיון להכניע את ההר. ובסופו של יום, כשמעמיסים את האופניים על הרכבים, כשמתרווחים במושב הרך והנוח של המכונית, ומכוונים את המזגן (או החימום, תלוי) במכונית למקסימום נשאלת רק שאלה אחת: לאן בשבת הבאה?
|
|
|
|
|
|
|
קבלת עדכונים
רוצים לקבל הודעה במייל בכל פעם שהבלוג שלי מתעדכן ?
עדכוני RSS
|
קובי קנטי 
הבלוג מוקדש לקובי קנטי ז"ל אשר הכניס אותי לענייני הרכיבה. אם לא קובי, לא הייתי רוכב, לא היה בלוג. |
B2G בפייסבוק 
|
ואלה שמות 
בלוג זה מוקדש בתודה ובהוקרה לכל השותפים בחוויה, לאלה שמדוושים יחד לאורך כל הדרך, ולאלה שהצטרפו במעלה ההר, וגם לאלה שניסו ופרשו לפני שהגיעו למורד. לדובי שלא מתיאש מאיתנו, לעודד ה שפותר בעיות, לשמחה והקיטורים, לעזרא והשקדים, לאבי והיין, לאהרון והקפה, לדני מהחוליה הטכנית, למויש שחזר כמו חדש, לרפי ב, (בשבת שהוא כן) לרפי מ, (אם הוא מתעורר), לגדי שהציץ ונפגע, למוריס שרואה 6:6, לספי שיורד מדי פעם אל העם. ולאורי, לאווי, ולקיקה, לעודד ש', לאוסקר, לאביחי, לאילן ולשלומי, לעדי, לסיגל, למאיור ואלקס, לקובי מ, לאילה, לורדה ולדוריס, ובראש ובראשונה לאיזי שהוביל את הקבוצה בימיה הראשונים בשבילים שרק הוא הכיר - כל אלה שפרשו במהלך השנים, כל אחד וסיבותיו הוא. |
|
|
;){kind=link}