פורסם 27/10/2010
יש קפה הפוך, עם חלב וערמת קצף בספל גדול, יש בכוס בינונית, ויש קפה ריסטרטו, RISTRETTO, כמו שקוראים האיטלקים שכמובן לא מבינים דבר בנושא, ל"אספרסו קצר". קצר או ריסטרטו, לא חשוב, אתם הרי כבר יודעים שזה מה אני אוהב (ושדובי לא יתחיל לשחזר לי את המרוקינו והארלקינו, המקיאבלי ההפוך או השוקוצ'ינו השפוך הזכורים לטוב מימי גארדה העליזים). כל הטוב שבקפה מתומצת לכמה טיפות דחוסות. שלוק קצר אחד עם כל הארומה. קטן, צפוף, וממזר. כמו סינגל-טראק.
רכיבות זה לפעמים כמו קפה. יש כאלו עם הרבה חבר'ה, כמו קפוצ'ינו בכוס גדולה, עם כיפת קצף סמיכה ואבקת קקאו זרויה למעלה וציור של לב ואולי אפילו איזה בריוש על יד, ולשתות אותו זה כבר ארוע חברתי. ויש מצומצמות עם 3-4 משתתפים, כמו קפה ריסטרטו. בהתחלה, מין תחושת דיכּי כזו תופסת אותנו (לפחות אותי) שהתרגלנו כבר לנורמה של 10-9 אנשים לפחות ולשני סיבובי קפה מינימום. כמו להביט בסיפלון של קפה ריסטרטו ולחשוב –"מה ? זה יספיק לי?" כאילו מה? רק 3 אנשים זו רכיבה ששווה להקדיש לה מחשבה ותכנון? האם נהנה ממנה בכלל? אבל דווקא רכיבות כאלה יש להן את הפוטנציאל להיות רכיבות כיף (לא שרכיבות המוניות אינן רכיבות של כיף) ולא פעם, יש את אותו דבר מה קטן וחסר משמעות לכאורה ההופך אותן למשהו אחר. כמו קוביית קליפת לימון פיצפונת בתוך ספל אספרסו, כמו נגיעת קקאו וחלב מוקצף לקפה "מרוקינו", כמו הל בקפה של אופניים.
לפעמים זה הנוף החדש הנגלה לעיניך כמו ציור ענק במזיאון הפתוח של הטבע, או איזה גרנד-פינאלה לא צפוי שמשנה את הכל. לפני מספר שנים רכבנו 4 בלבד, קצת מאוכזבים מהפורום המצומצם, לאורך דרך הפטרולים בעדולם. ככל שרכבנו עלה מצב הרוח ושירו של אורי אבנרי, "שועלי שמשון" טירטר לי בראש כמו תקליט שחוק, "ארבעה ארבעה על הג'יפ הדוהר (ואני פיזמתי אז "על הסטאמפ הדוהר") / ובוקע השיר מן הלב, / והשביל בדרכם מרקד ומזמר, / זה השביל המוביל אל אויב...." כך גם השביל מתחת לגלגלי האופניים ריקד וזימר ו(לפחות לי) בקע השיר מן הלב. כקינוח לאותה רכיבה התוודענו אל שני רוכבים שרכבו במקביל אלינו, ועל קפה זעיר מרוכז ומתוק בספלים עשויים קרמיקה עם סיפורים ואוונטות לפי כל כללי הטקס, נכרתה הברית עם ספי ודובי (ודני בעקבותיהם) והשאר כידוע כבר היסטוריה.
לפעמים זה מזג האוויר שעושה את ההבדל, כמו אותה רכיבה של דובי ושלי, רק שנינו, בשבת שלאחר יום ששי מהסוערים שהיו באותה שנה. כולם השתפנו והתחפרו מתחת לפוך, מה שהעצים את ההנאה שלנו ממזג אוויר נפלא בשבת כשרכבנו ביער אשתאול הרחוץ וריח עז של אדמה רוויה הכה באפינו. אפילו הבוץ הדביק לקראת סוף הרכיבה היה חוויה והעצים את ההנאה (טוב, יחסית כמובן).
ויש את הרכיבות מצומצמות הקאדר בחו"ל – ועל זה כבר הוקלדו אין ספור מילים. ויש עוד כהנה וכהנה.
השבת האחרונה היתה עוד אחת מאותן רכיבות. זה התחיל זמן קצר לאחר שדובי שלח את ה-SMS השבועי על איפה ומתי. דובי מתקשר אלי ומודיע שרק ארבעה אישרו את בואם, וזה כבר כולל את שנינו.
- טוב, אני מנחם את עצמי ואת דובי, זה יום ששי ובטח הם עסוקים ועוד מעט יאשרו.
- לא, עונה דובי, כולם ענו וכל השאר ענו לא באלף רבתי. משהו מיואש נשמע בקולו.
- עודד מאשר הרבה פעמים מאוחר וכבר קרה שהתייצב בבוקר מבלי לשלוח "כן" בערב הקודם, אני מנסה לנחם ולהתנחם.
- אז מה עושים? שואל דובי, נשנה מסלול?
- למה מה? אם נכריז על אשתאול, הם יבואו? הקשיתי.
- צודק. יאללה, לפי התכנון.
7:15 אני מגיע לנקודת המפגש בכניסה למושב לוזית. עודד (שכמובן הודיע והתייצב כדרכו בקודש) ואֶבי כבר ממתינים. הם נראים קצת עם חיוך כמו בתור לרופא שיניים, מתלבטים האם העובדה שהם רק שניים מרמזת על איזו אי הבנה בקשר למפגש. מזמן לא ראיתי אנשים שכל כך שמחים לראות אותי כמו שני אלה, כשהם פולטים אנחת רווחה. לא, לא טעינו בנקודת המפגש והנה אנחנו כבר שלושה. עוד כמה דקות וגם דובי אבי ובקבוק היין מתייצבים וזה כבר שווה רכיבה.
אולי זה באשמת מזג האוויר הנפלא, מעט קריר, שמיים מעוננים חלקית ושמש נעימה של בוקר רק מלטפת קלות, אולי זה משהו אחר אבל בהעדרו של ספי, אבי תפס פיקוד ודהר בראש, ממתין לנו בכניסה לשביל הכחול, כאילו השביל לא מקבל אזימוט לשמיים בעוד כמה עשרות מטרים, כאילו אין מחר. מה מחר? כאילו אין עוד חצי שעה.
מטפסים. ומטפסים. ומטפסים. אבי כבר מתחיל לדבר על הקומנדקר שממתין בסוף ואֶבי מתחיל להבין מה זה נוף. כשמגיעים למצפה משואה נעתקת הנשימה של שניהם. של אבי מהעליה ושל אֶבי מהנוף. יין קפה וחטיפים, כמו שהורגלנו, וממשיכים, לא לפני שאני פוגש בחבר, רוכב עם קבוצה אחרת ששתו קפה בכוסות פלסטיק חד פעמיות, ואני נוזף בו על זילות הקפה. מנמיכים כיסא לקראת סינגל קצר ועצבני משהו, מישורי רמת אבישור עם נוף עד האופק לימין ונוף עד האופק משמאל, חירבת צורי ותל גודד על רכס הפארק. דהירה חסרת אחריות עד למרגלת הגבעה ואנחנו מגיעים לפיצול שבילים וצריך לקבל החלטה. השביל הימני חסום בשער ונעול בשלשלת ברזל כבדה. השלט על השער אומר "אסורה כניסת רכבים לשטח" ואין לך דבר מאתגר יותר משלט כזה. ניצוץ שובב בעיניים ואנחנו בוחרים, כמה לא מפתיע, בשביל הימני, גמור ומנוי עימנו לברר למה אסורה הכניסה ומה הם כבר רוצים להסתיר שם. וכשאנחנו מאותגרים, מה לך מנעול, מה לך שלשלת כבדה בפני 5 רוכבים שאפתנים? לא מנעול ולא שלשלת, לא יחסמו את דרכנו. קצת התעמלות, תרגילי אופניים הנף, ואנחנו מעברו הפנימי של השער.
כמו עליסה, מרגע שהגיעה לארץ הפלאות כך אנחנו, מרגע שנכנסנו לתחום האסור, כאילו אנחנו רוכבים בארץ פלאות משלנו, ארץ בראשית. כמו לרכוב באתר צילומים של סרט תנכי. עמק רחב ידיים עם כרם זיתים ענק. עצי זית עם גזעים אדירים חרושי קמטים שנראה כי נטעו שם בראשית ימי הטורקים לפני מאות שנים, על הגבעות סביב תילי עתיקות מוקפים משוכות צבר ובוסתני פרי ובתוך כל הפסטורליה הזו אין אף אחד, לא רוכבי אופנים, לא ג'יפים, לא טרקטורונים, רק אנחנו עם עצמנו ועם עצי הזית.
ממשיכים הלאה ומגיעים לעוד גדר, גדר בקר הפעם. לא מנעול ולא שלשלת, רק תיל דק מחזיק את השער. אנו חומקים פנימה ורוכבים על קרקע "דשנה" המעידה כאלף עדים כי זהו שטח ריכוז עדרי בקר. ואז הם נגלו לעינינו, עדר של עשרות אנטרקוטים רובצים בצל העצים ואנחנו, שבקטע הדשן הזה העדפנו לצעוד רגלית, פוזלים בעין אחת על האנטרקוטים התוקעים בנו מבט סקרני, מקווים שלא יעלה ברצונו של מי מהם לבדוק מקרוב מי הם האורחים הלא צפויים ובעין השניה סוקרים טוב טוב את הקרקע שלא נדרוך רחמנא ליצלן על מה שלא צריך. ורק לאחר שיצאנו מהשטח, כשאנו שוב מחוץ לגדר המכלאה, קראנו לעברם באומץ – להתראות בצלחת!
הסיום, מקיבוץ בית ניר ללוזית יכול להיות על הכביש, דרך שכבר עשינו וקיטרנו על כל ק"מ, או דרך השטח. ברור שבחרנו בשטח, דרך מישורית מאובקת ולא ממש מעניינת שהוכיחה למי שהיה צריך את ההוכחה, שאם תוואי השטח לא מענין, אז לא משנה באיזה דרך תבחר. סיום קצת מעצבן למסלול נפלא, ממש כמו הבוץ המכוספס בשלוק האחרון בסיום ספל קפה טוב. רכיבות זה לפעמים כמו קפה, כבר אמרנו?
הרכיבה הוקלטה באמצעות תכנת sports-tracker אשר קרסה לקראת הסוף, ככל הנראה גם ל-GPS נשבר מהסיום האפור. לאחר הקריסה רכבנו עוד כ- 7-8 ק"מ עד לרכבים, כפי שמודגם בתמונה המעובדת הזו.
;){kind=link}