קופי ענן

לא אוהב אותם את הצילצולים והס.מ.ס-ים האלה בשבת בבוקר שמן הסתם אומרים לי שמשהו מהתכנונים של אמש עומד להתחרבש.

.....

בחפ"ק הטלפוני אמש ביני ובין דובי, אמרתי לו שאהרון כבר החלים מהפציעה בבארי והריהו מוכן ומזומן לעלות על האופניים, להצמיד את הפדלים לנעליים ולשחרר מעצורים. אוקיי, לשחרר מעצורים עדיין לא ממש, אבל אם נעשה רכיבה קלה, הוא בפנים. ה-SMS ששיגר דובי הכריז על סינגל חרובית-עגור שהוא "מתאים גם לאהרון" מה שעודד והלהיב גם את הקוטרים הגדולים שבינינו. ביני לבין עצמי אני יודע שמי שהגדיר את המסלול כ"סינגל זורם" הוא לאו דווקא רוכב מתחיל ו"סינגל זורם" עם הרקורד שלו זה לאו דווקא מה שאהרון צריך בתור רכיבת חזרה. אבל המסלול נשמע מרתק ואני לא מוותר. רק הרהור על היפוך הכיוון מנדנד קלות. כי תוך לימוד המסלול נודע לי על פסטיבל בירה בצפרירים, ואז, אם נסיים בעגור זה לא יוכל להזיק אם נקנח בבירה צוננת. אבל נאמן למקור, הרהור החטא הזה חולף כהרף עין. לא מערבבים שמחה בשמחה, לא מערבבים איזוסטאר באֵיזוֹ סטאוט וכל דבר בעתו.

שבת, 06:35, אני בסידורי תזוזה אחרונים, הטלפון מטרטר טירטור של SMS.

לא אוהב אותם את הצילצולים והס.מ.ס-ים האלה בשבת בבוקר. טוב לא יוצא מהם.

דובי מסמס ומודיע ששמחה מויש ורפי לא באים בגלל הגשם ומה עושים?  אני מסתכל החוצה, שמש. אין סימן לגשם, רק ענן אפור נמוך במערב. יאללה, הולכים על המקור ויהיה מה שיהיה. שמונה חשבו כמוני, שמונה התייצבו מי עם מעיל ומי עם חולצה קייצית (שמש כבר אמרתי?). "שנעשה כאן קפה ונחזור הביתה, או נרכב אל הספסלים בפינת קק"ל מצידו השני של מגרש החניה?" שואל מישהו. "הקפה יוגש במושב עגור" עונה מי שמתעלם מהענן האפור שמתקרב ממערב.

מתחילים בסינגל חרובית הרגיל ואז כק"מ מתחילתו, פניה שמאלה מסומ"שת שחור. שחור כמו הענן המרחף מעלינו. וידוא הריגה במפות ואנחנו נכנסים לשביל צר המתפתל בין שיחים קוצניים ועצים שענפיהם מלטפים אותנו פה ושם כאילו לא די בשיחים. אט אט השביל הופך סינגל לכל דבר, מדרגות סלע שמצריכות פה ושם ירידה מהאופנים, מעברי מנע-בקר קשתיים, קצת עליות, קצת ירידות והרבה ירוק של ענפים סבוכים הסוגרים עלינו ממעל, מסתירים את הצל השחור שעוקב אחרינו. "סינגל זורם הבטחת לנו... " הם מקטרים, אבל החיוך מאוזן לאוזן מסגיר עד מהרה שאפילו השרשרת הקרועה של עודד לא הצליחה להעיב על תחושת הכיף שגרמו האנדורפינים בגופם.

בינתיים ממשיכים. ממילא צריך למצוא איזו דרך החותכת לרכבים והיא רק בהמשכו של הסינגל. ככה, כמעט בעגור, כשאנחנו חוצים את דרך השירות שבין השדות, וכשהוא עמד על במת קשת מנע בקר ירוקה, עודד מציע – let's not push our luck, כל עוד אנחנו ובעיקר הדרך, עדיין יבשים (פחות או יותר), בואו נתחיל לחזור. בזה אחר זה כולם מצטרפים ועודד מבטיח לחזור לנקודה הזו ביום אחר ולהמשיך מכאן לעגור. ואני חושב שהנה הענן ניצח, ואיפה הנשמה של ילדים, זו שכל כך היינו גאים בה רק לפני שבועיים בדהירה הרטובה במורד נחל אילן.

עוד כמה ק"מ על דרך בוצית משהו ואנחנו מתחילים להעלות בוץ, חציה של שדה תבואה קצור משאירה על כל אחד מאיתנו כמה אלומות שנדבקות לבוץ ומסתבכות בכל דבר אפשרי – גלג"שים, שרשרת, בולמים, ואחד לתפארת מדינת ישראל נעוץ בקסדה. המ"כ שלי בטירונות היה גאה בי איך הסתוויתי בצורה כל כך מרשימה.

בפינה הדרומית של יער חרובית, ליד ספסלי קק"ל אל מול תל צפית אנחנו מתלבטים אם לעשות קפה או להמשיך את הק"מ האחרונים למכוניות. הענן הכבד והשחור רובץ ממש עלינו, הטפטוף החלש מאיים להפוך לגשם זלעפות ואבי כבר רואה עצמו חוזר עם הקברנה סוביניון שלו הביתה. גם כך הוא כבר נושא אותו על גבו מרחק שמעולם לא נשא. מישהו מציע לשתות קפה ב-YELLOW הסמוך ואני מציין לעצמי שאנחנו עומדים בפני ארוע היסטורי, שלא לומר היסטרי – רכיבה בלי הפסקת קפה. ואז, כמו איזו רוח של גאוות יחידה, ואנו מתיישבים באחת סביב לשולחן, הגזיה נשלפת, הפקק נחלץ, יין וקפה נמזגים וכבוד המסורת נשמר.

הקפה ניצח את הענן.

קופי-ענן 0:1 !!