דם יזע וכפור. סלפי בבוץ

אט אט מגיעיםהאמיצים ויוצאים מהרכבים מכונסים בתוך מעילים, כובעי גרב, כפפות... ידיים בכיסים, קפיצות במקום כדי להתחמם קצת, איפה הרכבל? איפה עושים סקי-פאס? איפה עושים קפה חם מחוזק בגראפה? תקווה מתעוררת בי. אולי לא הבאתי נעלים או שתיה או כל דבר שיתן לי תרוץ לחזור הביתה ולהפטיר ברכת "אני כבר חוזר, תתחילו בלעדי..."  כלום. גורנישט. הכל נמצא במקום. אין ברירה.הקור של האוכף חודר מבעד לכרית הריפוד של המכנסים. אני נזכר בביטוי איטלקי שהיהשגור על פינו בימים הטובים ההם – יותר טוב תחת קפוא מאשר שלגון בתחת (במקור משחק מילים. קפוא וגלידה – אותה מילה E'meglio un culo gelato che un gelato nel culo), אז כל עוד אין בסביבה איזה גזלן עם ארטיקים, מצבנו טוב.

100 מ'... 200....500... אחרי קילומטר מתחילים להתחמם. חום נעים מתפשט בחזה, הרגליים מפשירות, הגלידה במכנסיים כבר לא מציקה. רק האף, האזניים, הפנים, רק הם קפואים. האף מתחיל לטפטף, אתה סופג בכפפה, וזו קפואה כקרח ורק מקפיאה את האף יותר ממה שהוא כבר.  שולי השביל הירוקים בד"כ, ירוק עם נקודותורודות של רקפות, הפעם הם מצופים בלבן, שלג לעניים (כי זה לא באמת שלג אלא כפורלבן ומבריק המכסה את העשב הירוק). מעטה לבן מכסה משטחים ירוקים וזו סיבה מוצדקתלעצור ולשלוף את המצלמה, יותר נכון סיבה להסיר את הכפפות (כי מצלמה אני הרי שולף בכל הזדמנות הנקרית לגלגלינו).

ואז הגענו לנווה שלום. ליתר דיוק לירידה מנווה שלום לכיוון מצפה הראל ומעלה תאנים. "יורדים אותה בזהירות ולאט לאט" אני אומר לעזרא.

וזו היתה ירידה עםבוץ.

הרבה בוץ.

חוסר זהירות לשניה,החלקה לשמאל, מכה בברך והכאב מפלח, חזק, צורב. חלושעס. תגובה ואזו-ואגאלית קוראים לזה בשפה שלנו, לתחושה הזו. דובי ורפי יוצאים שלוחים להביא רכב חילוץ, והתמונותמליל הירח בנחל סדום עם החילוץ של אורי עולות ומציפות אותי. והתמונות של דובי מלטרון, של עודד שוסיוב מסינגל עדולם, ואהרון מבארי, אבל לא, תודה, אין צורך."כל כך שמח לראות אותך הולך על הרגלים" אומר לי עזרא.  "סתם גרמת לנו לעשות היום פעמיים את מעלה תאנים" אומרים רפי ודובי.

ממשיכים לרכוב.הבגדים ספוגים בוץ, הנעלים כבדות כמו משקולות, האופנים קיבלו גוון בוצי כמו המכונית המגויסת של הגשש, עם נעילת גלגלים עקב הצטברות גושי בוץ במקומות המועדים.כל דיווש דורש מאמץ כפול. מי זוכר את הכפור מהבוקר?

בהפסקת הקפה, או ליתר דיוק בהפסקת הגראפה, או ליתר יתר דיוק בהפסקת הגראפות (זה היה בוקר טעימות גראפה) אני  סוקר את עצמי ומבחין בכתם אדום ההולך ומתפשט על שכבת הבוץ המצפה את ברך שמאל. עוד כוסית גראפה לחיזוק מוראלי וממשיכים.

בשלב מסוים חולפת על פנינו שיירת ג'יפים. באחד מהם יושב מאחור ילד המביט עלי (על הצד עם הבוץ) ומבטו אפעס קצת מבועת, קצת נדהם, כאילו ראה יצור מעולם אחר. המבט שלו הזכיר לי אפיזודה מימי השרות הצבאי כשהיינו בנקודה מסוימת על שפיצו עמוס השלג של ג'בל קטרינה בסיני, מנותקים מהעולם עם אספקה פוחתת והולכת. בשלב מסוים שלחו לנו אספקה ושאר דברים במסוק. אני, שהייתי באותו רגע במבנה שבפסגה, שומע את רעש המסוק קרוב קרוב, פותח חריץ בדלת החסומה ע"י ערימת השלג ומשתחל החוצה. באותה שניה בדיוק המסוק חג מעל הפסגה, גובה אפס, הדלת הצדדית פתוחה לרווחה ויושב שם קצין הקשר שלנו. בעינים קרועות, במבט מבועת, הוא מביט בי משתחל החוצה מהמבנה, משפשף עיניו כלא מאמין, ממש כאילו מביט בחיזר. אז זה היה המבט בעיניו של הילד ההוא בג'יפ.

בבית, במקלחת החמה, אני מוריד לראשונה את המכנסים.פצע מכוער, עמוק, מדמם. מקלחת זריזה ואני חש למקום שבו בילו בכאבם עודד שוסיוב, דובי, ואורי ומצטרף לרשימה המכובדת. כמו שאמר שמחה – כשאביא לקפלן חמישה פציינטים אני מקבל בונוס.

עודד 

ןהערות לסיום:

1)     לשאלת רבים, אז לא, לא אני תפרתי. (אבל נתתיהוראות).

2)     מחפש אישור לקנאביס רפואי.

3)     כשמי ששומעים את הסיפור מאחלים לי "תהיה בריא", אני עונה להם שאם אנשים בגילנו מתרסקים ונפצעים כשעושים ספורט אתגרי,אז הם בריאים.